ביום ראשון התפרסמה בעיתון הארץ כתבה על הוראת מתמטיקה בכיתה ז על ידי פרופסור רון אהרוני מהטכניון.
הפרופסור ניסה ללמד בני 13, אך הכיתה "הפכה לגן חיות"- עיתון הארץ 27-12-09
ככל הנראה הוא לא כל כך הצליח.
הכתבה מעניינת מאד, אף כי חלק גדול מהרשום בה היה ידוע עוד קודם.
לא פחות ממנה מעניינות התגובות לכתבה.
נכון לעכשיו, יש שם 213 תגובות. חלק מהן מעניינות מאד!
אנא, קיראו את החומר והגיבו.
_______________________________
עיד העתיק עבורנו את הכתבה מטה.
הפרופ' רון אהרוני: במציאות הנוכחית, גיליתי שאני לא מתאים להיות מורה
"אף אחד לא הכין אותי לקראת מה שקרה. הכיתה שלי הפכה מהר מאוד לגן חיות: התלמידים שרים בשיעור, קמים באופן חופשי, זורקים דברים אחד על השני. פעם אחד התלמידים אפילו הראה לי תמונה פורנוגרפית ושאל לדעתי. שום דבר שעשיתי לא עזר, ומצד שני לא רציתי להפעיל 'יד ברזל' וגם לא ידעתי איך לעשות זאת. אחרי חודשיים התייאשתי והחלטתי לעזוב".
כך מספר הפרופ' רון אהרוני מהפקולטה למתמטיקה בטכניון, על חוויותיו בחטיבת ביניים באזור חיפה, בשנת הלימודים הקודמת. אהרוני הוא ממייסדי עמותת "חינוך מתמטי לכל", המקדמת בעשור האחרון את "שיטת סינגפור" בהוראת המתמטיקה. לכאורה, אפשר היה לצפות שהוא יצליח במשימה שלקח על עצמו בהתנדבות: כיתה קטנה יחסית של כ-14 תלמידים; היכרות מעמיקה עם חומר הלימודים, שכללה גם כתיבת ספרי לימוד במקצוע; וניסיון מתמשך בהוראה במסגרות שונות – באקדמיה אך גם בבתי ספר יסודיים.
בפועל, הניסיון נכשל. "איבדתי את תחושת הכל-יכול בחינוך. זו היתה חוויה מנמיכת-רוח, שבמידה רבה הוציאה לי את הרוח מהמפרשים. זה מאוד מתסכל לנסות ליצור קשר, לנסות לגרום לתלמידים להצליח – ולהיכשל. חזרתי למגדל השן, הנוח והמתגמל הרבה יותר", אומר אהרוני.
בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" על בלוג שכתב ע', מורה למתמטיקה מיישוב מבוסס במרכז הארץ, בו תיאר את קשייו כמורה מתחיל. בין השאר כתב ע' על בעיות המשמעת, שכמעט ולא איפשרו העברת שיעור באופן תקין. "בא לי להיכנס לכיתה עם תת מקלע, ולרסס קצת – אז יהיה שקט. באופן מטאפורי, זה בערך מה שקרה. היה יופי של שיעור. הטרור עובד", הוא כתב בין השאר. הבלוג עורר תגובות רבות, תומכות וביקורתיות כאחד. אהרוני מזדהה עם הדברים שכתב ע'. "הייתי משוכנע שאצליח ללמד, אבל כנראה שהייתי תמים כי בכלל לא התייחסתי לבעיה המרכזית – היעדר המשמעת מצד התלמידים", הוא מסביר.
אהרוני החליט ללמד בכיתה ז', במסגרת הכנה לספר לימוד שהתכוון לכתוב. הוא ביקש כיתה "רגילה", לא את התלמידים המצטיינים. "השיעורים הראשונים היו נפלאים, אבל תוך זמן קצר הכל הידרדר", הוא מספר. "כיוון שלא רציתי לנהל את השיעור ביד רמה, בסגנון של ?תפתחו את הספר ותעשו תרגילים', התכסחנו די מהר. הילדים קולטים את הרמז הקטן ביותר לחולשה: בהתחלה הייתי משתתק ומחכה שהם יירגעו, מתוך הנחה שהם רוצים ללמוד. כשזה לא עזר, הוצאתי את המפריעים מהכיתה, אבל אחרי שלוש דקות הם ביקשו להיכנס, והסכמתי כי חבל שלא ילמדו. עברו כמה דקות, והם חזרו לסורם. למנהלת כמעט ולא שלחתי תלמידים, כי מה היא כבר יכולה לעשות. במהלך החודשיים האלה איבדתי פעמיים את עשתונותיי וצרחתי. אני לא גאה בכך. האמת היא שיצאתי עם הזנב בין הרגליים".
אהרוני מספר כי פעם אחת, כאשר ישב בחדר המורים ו"קיטר לכל מי שהיה בסביבה", אמרה לו אחת המורות כי הנחות המוצא שלו ושל התלמידים הן הפוכות: "אני באתי ללמד והם באו להילחם. המורה צריך להניח שזו המציאות, ואז ההתמודדות היא אחרת לגמרי. יש מורים שמצליחים בכך, בעיקר הוותיקים, כאלה שלא מרשים שום קשקוש בכיתה כבר מהרגע הראשון בשיעור. לי, מבחינת מבנה האישיות שלי, זה לא התאים. כנראה שזה לא מתאים לעוד הרבה מורים אחרים – אם מכיוון שאין להם את המרכיב הפיקודי הזה ואם כיוון שהם לא רוצים בכך".
את הגורמים להיעדר המשמעת מוצא אהרוני לא בחטיבות הביניים עצמן, אלא מוקדם יותר. לדבריו, "אי אפשר לדרוש מהתלמידים להיות שונים מכפי שהתרגלו. הם מעולם לא למדו להקשיב. בבית הספר היסודי שיעור פרונטלי, בו התלמידים יושבים עם הפנים למורה, נחשב מלה גסה. הלמידה היא בעיקר בקבוצות, וכך נעלם פיתוח החשיבה והדיון עם שאר התלמידים. בחטיבת הביניים פתאום חוזרים לשיעורים פרונטליים, אבל אף אחד לא לימד את הילדים ללמוד כך.
פתרון שכיח לבעיה הוא לתת עשרות תרגילים בכיתה. אני רציתי ללמד אחרת – לנהל פינג-פונג עם התלמידים, שמשמעותו שגם הם צריכים לקחת אחריות על תהליך הלמידה – זה לא עבד".
מחקר שנערך בעבור משרד החינוך לפני כמה שנים מצא שעד כ-50% מכלל בוגרי המכללות להכשרת מורים נושרים לאחר שלוש שנות עבודה בממוצע. לפי מחקר אחר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעורי הנשירה הגבוהים ביותר בתום השנה הראשונה לעבודה נרשמו בקרב מורים בחטיבות הביניים.
כמו ע', גם אהרוני לא עבר הכשרה מסודרת לפני שהחל ללמד. הרצון הטוב לא הספיק. כיום הוא מודע הרבה יותר לחשיבות מרכיב "ניהול הכיתה". "הרבה מורים ?אוכלים קש' בשנה הראשונה, בגלל שהם לא למדו מספיק את המיומנות הזו במכללות", הוא אומר. "נשמתי את זה עמוק מאוד, ולא החזקתי מעמד. ייתכן שאם לא היתה לי ברירה, הייתי לומד את רזי השליטה. אולי אפילו הייתי יכול להיות ?שוטר' טוב, אבל אני חושד שלא הייתי נהנה כל כך מההוראה. במציאות הנוכחית, גיליתי שאני לא מתאים להיות מורה".
להיות מודל למספר שלילי
